עזבון המנוח פאדי חטיב ז"ל ואח' נ' וואיל עודה ואח'

פסק דין

פתח דבר

1.הארועים נשוא פסק דין זה התרחשו כ- 8 שנים לפני הגשת התובענה (שהוגשה ביום 14.4.04), והם מהווים שלב נוסף במערכת היחסים העכורה והמתמשכת שבין התובעים לנתבעים, מערכת יחסים אשר העסיקה את בתי המשפט לא מעט.

במסגרת כתב התביעה הציגו התובעים את עצמם כאנשים תמי לב אשר נפלו לכאורה, קורבן לאלימותם ובריונותם של הנתבעים, אשר פגעו בהם. מנגד, הכחישו הנתבעים מכל וכל את הגרסה העובדתית שהועלתה על ידי התובעים באשר לאופן התרחשות האירועים נשוא כתב התביעה, וכפרו מכל וכל בחבותם לפצות את התובעים בשל נזקיהם הנטענים. מכתב ההגנה עולה, כי בין התובעים לנתבעים קיים סכסוך רב שנים, וכן עולה, כי סכסוך זה שב ומתעורר מפעם לפעם, ומקורו נעוץ כפי הנראה בסכסוך כספי הנובע מעובדת היות כל המעורבים בני משפחה של אותה חמולה, המסוכסכים ביניהם בנושא מכרז פינוי האשפה.

הנפשות הפועלות והעובדות הצריכות לעניין

2.בפניי תביעה נזיקית שהגישו התובעים כנגד הנתבעים, בגידרה עותרים התובעים לפיצוי בשל נזקי גוף שנגרמו להם על ידי הנתבעים. לטענת התובעים, הם הותקפו קשות על ידי הנתבעים אשר גרמו למותו של פאדי חטיב (להלן: "המנוח"), ולפציעתם של ראמי ומאדי חטיב.

התובעים מבססים את תביעתם על הרשעת הנתבעים בפלילים בגין האירוע נשוא כתב התביעה, והם אף צרפו את הכרעת הדין וגזר הדין בתפ"ח 1119/02, בגדרו הורשעו הנתבעים בעבירות של נשיאת נשק שלא כדין, גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה, גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובהריגה, וזאת בהתאם להודאתם במסגרת הסדרי טיעון שנערכו עימם.

3.האירועים המתוארים בכתב התביעה החלו בצהרי יום 7.6.02, באיזור בריכת המים בכפר קלנסואה. על פי הנטען בכתב התביעה, שהו המנוח והתובעים חטיב עבד אל חלים מאדי (להלן: "מאדי"), חטיב ראמי (להלן: "ראמי") וחטיב מוחמד סאלח (להלן: "סאלח") באיזור בריכת המים, כאשר לפתע הגיע למקום וואיל עודה חטיב – נתבע 1 (להלן: "וואיל"), ולאחר מכן הגיעו למקום שני הנתבעים הנוספים, חאלד בן עודה חטיב (להלן: "חאלד") ועומר בן עודה חטיב (להלן: "עומר").

מכתב התביעה עולה, כי בין התובעים והמנוח לבין הנתבעים התפתחה קטטה אלימה, במהלכה ירה הנתבע וואיל באמצעות אקדח לכיוון התובעים מאדי וראמי ופגע בהם בגופם, ולאחר מכן תקפו הנתבעים את התובעים באלות ובסכינים ופגעו בהם קשות. עוד טוענים התובעים כי הנתבע עומר תקף אותם באמצעות סכין, ואף איים על הצוות הרפואי שהגיע למקום, וניסה למנוע מתן טיפול רפואי לתובעים. הנתבע חאלד תקף ופצע את התובע סאלח ופגע בראשו ובבית חזהו, ולדברי התובעים "הנתבעים כולם תקפו שלא כדין את התובעים, דקרו את התובעים, חבטו בהם באלות ובמוטות, פגעו בהם בגופם, וגרמו לתובעים נזקי גוף, והביאו למותו של המנוח" (סע' 8 לכתב התביעה), ולפיכך הגיעו התובעים למסקנה כי ".... התובעים אחראים, ביחד ולחוד, לפיצוי התובעים בכללותם על נזקי הגוף אשר נגרמו להם כאמור לעיל"(סע' 10 לכתב התביעה).

הכרעת הדין וגזר הדין בתפ"ח 1119/02

4.התובעים מבססים את תביעתם על הכרעת הדין וגזר הדין בתפ"ח 1119/02 (להלן: "התיק הפלילי") במסגרתו הודו הנתבעים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן, והורשעו על פי הודאתם. אלא מאי? מקריאת כתב האישום בו הודו הנתבעים וכן מקריאת גזר הדין עולה תמונה שונה לחלוטין מזו שצויירה על ידי התובעים בכתב התביעה ובתצהיריהם, בהתייחס לאופן התרחשות האירועים נשוא כתב התביעה.

מהכרעת הדין ומגזר הדין עולה, כי ביום 7.6.02 נהג הנתבע וואיל ברכב סובארו (להלן: "הסובארו") בשביל עפר בסמוך לבריכת השחיה בקלנסוואה, כאשר נתקל ברכב מסוג מרצדס, ובו חמישה אנשים מחמולת חטיב אליה משתייכים כל המעורבים, כאשר שלושה מאותם נוסעי המרצדס (להלן: "המרצדס") משתייכים לפלג יריב בחמולת חטיב, המצוי בסכסוך עם משפחת הנתבעים. עוד עולה, כי הסובארו והמרצדס נעצרו במרחק קטן האחת מול השניה, או אז יצאו נהג ונוסעי המרצדס מהמכונית, הגיעו אל הנתבע וואיל והחלו לקללו ולהכותו. וואיל נחבל ממכות אלו בצורה חמורה, וכתוצאה ממכות אלו אושפז בבית חולים ונותח. במהלך הכאתו, שלף הנתבע וואיל אקדח שהחזיק ברשותו ללא רשיון, וירה מספר כדורים לכיוונם של תוקפיו, וגרם לפציעתם של שלושה מנוסעי המרצדס.

זמן קצר לאחר מכן הגיעו למקום חמישה אנשים נוספים המקורבים לנוסעי המרצדס, וכן הגיעו הנתבע עומר, ומאוחר יותר הנתבע חאלד, ובמקום פרצה קטטה אלימה, תוך שימוש באלות, מקלות וסכינים,ואשר במהלכה נדקר המנוח למוות, ומרבית המשתתפים בקטטה נפצעו.

בגזר הדין הביע בית המשפט את תמיהתו על כך שכנגד איש מהתובעים וחבריהם לא הוגש כתב אישום בשל חלקם בייזום הקטטה והסלמתה.

5.כאמור, הסתמכו התובעים בתביעתם על הרשעתם של הנתבעים, הרשעה המהווה פסק דין חלוט על פי סע' 42(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), הקובע:

"המימצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".

באשר למשקלו של פסק הדין שניתן בהליך הפלילי, כראיה במשפט האזרחי, נקבע, כי משקלו אינו שונה ממשקלה של כל ראיה אחרת, והוא נתון לשיקול דעתו של בית המשפט (ראה: קדמי "על הראיות" חלק שלישי, עמ' 1363). ודוק: הגשת פסק הדין הפלילי כראיה במשפט האזרחי, אינה מעבירה את נטל השכנוע לסתור אותו לכתפי הצד שכנגד, וכאמור, כוחו הראייתי אינו מוגבר יחסית לכל ראיה אחרת המוצגת במשפט האזרחי. (בשונה ממעמדו של פסק דין מרשיע במסגרת הגשת תובענה אזרחית נגררת לפלילים, בהתאם לסע' 77 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד – 1984, שם משמשת ההכרעה הפלילית כראיה מכריעה במשפט האזרחי).

עוד יש להבהיר, כי במסגרת הוראות סע' 42(א) לפקודת הראיות, לא התייחס המחוקק לאופן הרשעתו של הנאשם, ולא הבחין בין הרשעה לאחר שמיעת ראיות או הרשעה על סמך הודאתו של הנאשם (ראה ע"א 285/80 שיף נ' אליאסי, פ"ד לד(4) 752), עובדה שהינה משמעותית לדיון בתובענה האזרחית, שכן, באם מדובר – כמו במקרה אשר בפניי – בהודאה בעובדות, ללא שמיעת ראיות, אין למעשה בפני המותב הדן בתיק האזרחי "מימצאים" שבהם ניתן להסתייע בבוא בית המשפט לקבוע את חבותם או אי חבותם של הנתבעים ו/או מידת אשמם התורם של התובעים להתרחשויות שגרמו לפציעתם ולנזקיהם, ויפים לכך דברי בית המשפט בע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא (4) 327, 331-332, בהבהירו:

"אם נגרוס כי בפסק דין מרשיע המבוסס על הודאת נאשם בעובדות כתב האישום, אין "ממצאים" במובנו של סעיף 42א', תיווצר בכך הגבלה בלתי סבירה על משמעותו של סעיף 42א' המנתקת את הזיקה

בין ההליך הפלילי להליך האזרחי, דווקא במקרים בהם הזיקה היא ההגיונית ביותר, היינו כאשר הנאשם-הנתבע מודה בעובדות המיוחסות לו. צמצום תחומיו של התיקון לדיני הראיות, שהוסיף את סעיף 42א', אינו עולה מן החוק ואינו מוצדק עניינית. אגב, הודאת נאשם בפלילים, כשהיא לעצמה, היתה קבילה כראיה במשפט אזרחי גם לפני התיקון לחוק רק כשהיא מתקבלת בהסכמת בעל הדין שכנגד. ראה: ע"א 261/57, אליעזר בן שלום (פרידמן) ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פד"י י"ג, 1174, 1172; החוק מכוחו הוסף סעיף 42א' בא להרחיב את הזיקה בין ההליך הפלילי לאזרחי ולא להשאירה בגבולותיה הקיימים (הצעות חוק 995, התשל"ב, (264)"